פרק ארבעה–עשר: דבורה

260 עולם קטן 228 כ נ ף ש ב ו רה : י ש ר א ל ד ד ו ן גֹּלֶם אוֹ רִמַּת דְּבוֹרָה פּוֹרֵשׂ כְּנָפַי אֶל צוּף לְהָבִיא חַיִּים מִן הַמָּוֶת בשירו הקצר של ישראל דדון ( יליד 1988 ) , היצור המגיע אל צוף הפרח אינו דבורה בוגרת אלא “גולם או רימה״ . כלומר המשורר עצמו אינו יודע איפה הוא עומד במהלך חייו : האם הוא גולם או זחל ( “רימה״ בלשונו ) של דבורה ? ממצב הגולם הוא מיד נסוג למצב הרימה . זהו דימוי נוקב של מבוכה, דימוי של אי – ודאות באשר לשאלה הבסיסית ביותר : מי אני . השורה הראשונה נראית כתיאור של חרק, אבל בשורה השנייה מתברר שלפנינו דיוקן עצמי . בשורה השנייה נדמה שבפרישת הכנפיים הוא מזנק קדימה אל שלב הבוגר . עתה הוא יודע שכבר יש לו כנפיים . זהו תיאור החורג מכל הידוע על הביולוגיה של הדבורה, מעין מוטציה : החרק של דדון הוא “גולם או רימה ( זחל ) ״ שלא רק שיש לו כנפיים אלא שהוא יכול לפרושׂ אותן . המשורר אינו יודע היכן הוא עומד וכך גם אנחנו איננו יודעים, אבל הוא מאמין בכנפיו ופורש אותן . אך זו אמונה שבורה : הצירוף “פורש כנפַי״ נשבר במעבר בין השורות, גם בו מוכנס היסוס ושבר . 229 מבנה השיר שובר את הכנפיי...  אל הספר