23 לפני שמתחילים, יש לי וידוי : אני בעל רישיון נהיגה ומחזיק רכב כבר יותר מעשרים שנה, אבל אין דבר ששנוא עליי יותר מאשר לקחת את הרכב למוסך, לפגוש את המוסכניק שממטיר עליי קללות כמו קרבורטור, אלטרנטור או פקונג ראש, לעשות כן עם הראש כאילו הבנתי, לשבת בחדר ההמתנה עם קפה בוץ, לתת את פרטי האשראי שלי ולתרום את חלקי למרפסת החדשה שהוא בונה – העיקר שיחזור כבר ויגיד שהוא תיקן לי את הרכב . בתור אחד ששונא את זה, דווקא אני מצאתי את עצמי במשך שנים בתפקיד המוסכניק, שיושב כמטפל בחדר הטיפול ועובד עם ילדים ומתבגרים בזמן שהוריהם שותים קפה בחדר ההמתנה ומחכים שאצא ואבשר להם שתיקנתי להם את הילד . במשך שנים טיפלתי בשיטה הקלאסית : יושבים בחדר הטיפולים פנים אל פנים, כורסה מול כורסה, ומשוחחים . בשיטה הזאת המטפל פוגש את המתבגר פעם בשבוע למשך שעה בחדר סטרילי, במנותק משגרת חייו . לאחר מכן המתבגר חוזר למציאות חייו, שבהם הסערה נמשכת . הקונספט המוכר והידוע עובד חלקית . למשל, למוחרת הפגישה הטיפולית המתבגר יושב שוב מול אותה מורה שהמליצה לשלוח אותו לטיפול, ומתברר שהוא שוב לא הכין שיעורים . רמת הייאוש והאכזבה של המורה, של ה...
אל הספר