נידוי , מוות ואבלות 155 אָבֵל לפני החג [ — אתי עשה דרבים ] באה מצוות הרבים , כלומר הרגל [ , ודחי עשה דיחיד ] ודוחה את מצוות היחיד , כלומר , האבלות [ . ואי אבלות דהשתא הוא ] ואם אבלותו התרחשה לאחר כניסת החג [ לא אתי עשה דיחיד ] לא באה מצוות האבלות המוטלת על היחיד [ ודחי עשה דרבים ] ודוחה את מצוות הרבים [ " . המעבר שנעשה מן האסמכתא ) " שנאמר ' ושמחת בחגך '" ( לנימוק המשפטי ) " אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד " ( אינו מעבר של מה בכך . האסמכתא מניחה כי הצו " ושמחת בחגך " מבטל את האבלות של האָבֵל . האסמכתא אינה מן הפסוקים המתארים שמחת רבים " ושמחתם לפני ה '" אלא דווקא מן הפסוק המדבר בשמחת היחיד . על פי האסמכתא שמחת הרגל מבטלת את האבלות כי היא מהותית ממנה , ונמצאת למעלה ממנה בהיררכיה . המשמעות של המעבר לכלל המשפטי , שלפיו " עשה דרבים דחי עשה דיחיד ", היא הדגש שמצוות השמחה אינה דבר אישי אלא עניין ציבורי , וכי ציבוריות זו היא שמביאה לדחיית האבלות , שהיא עניין ליחיד . הכלל המשפטי מעניק את הכותרת לסוגיה ומאפשר לנו להסתכל על שאלת נהיגת הנידוי ברגל ושאלת נהיגת הצרעת ברגל וכן על אי – נהיגת האבלות ברגל...
אל הספר