סיכום

242 דרור הררי מהרעיון שהעצמי איננו נתון, אני חושב שנובעת תוצאה פרקטית אחת : אנחנו מוכרחים ליצור את עצמנו כמו יצירת אמנות . [ . . . ] בעוד שסארטר מייחס את פעולת היצירה ליחס מסוים לעצמי - המחבר לעצמו - שיש לה צורה של אותנטיות או חוסר אותנטיות, אני רוצה לומר בדיוק את ההפך : אנחנו לא צריכים לייחס את הפעילות היצירתית של מישהו לסוג היחסים שיש לו כלפי עצמו, כי אם לקשור את סוג היחסים שיש ליחיד כלפי עצמו לפעילות יצירתית . 309 הפער המחשבתי בין תפיסת העצמי וזיקתו לפעולת היצירה אצל סרטר ואצל פוקו משקף את הפער שבין שתי התצורות המרכזיות של ייצוג העצמי בפרפורמנס ארט לקראת סוף המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21 : מופע הערטול המודרניסטי ומופע-העצמי ( אי- רטול ) הפוסטמודרני . בעוד שהראשון חותר לחשיפתו של עצמי אותנטי, שכשלעצמו מהווה את האובייקט היצירתי, האחרון עסוק באפשרויות של יצירתו . מופע-העצמי הוא תופעה אמנותית עם מאפיינים אסתטיים- רטוריים וחזית פוליטית ברורה שצמחה בסוף שנות ה- 80 ( של המאה ה- 20 ) והתמירה את ייעודיו הפונקציונליים ומאפייניו האסתטיים של הפרפורמנס ארט . בין שמדובר במדיום ( או אנטי-מדיום ) בי...  אל הספר
רסלינג