חדוה ישכר 120 שמתפשט על פנייך ושומעת את קולך העונה לו "תקפוץ פעם לבקר בבילעין או בנעלין, נסיעה של פחות משעה, אולי תבין" . בת זוגו עונה לך "די כבר עם החמלה הזאת . בזמן שאת עוזרת להם מישהו שם מתכנן פיגוע" . "לא נפגשנו פעם בהפגנה של שלום עכשיו ? ", את שואלת אותה . "כן, פעם . בעברי הרחוק", היא עונה . "בינתיים נרפאתי מהמחלה היהודית הזאת שנקראת 'שנאה עצמית'" . "מה הבעיה שלך ? ", פונה אלייך לפתע בן זוגה השתקן, בדרך כלל, של נ' . "שלי ? ", את משתוממת . "כן", הוא עונה . "הרי שחררנו את עזה מן הכיבוש . יצאנו משם, החרבנו את היישובים שלנו ומה אנחנו מקבלים ? קסאמים . למה לא שומעים מכם אף מילה נגד הקסאמים ? מה יש לך להגיד לתושבי שדרות ? " . ידעת שזה יגיע . את מנסה לענות שבעינייך, עזה עדיין לא השתחררה לגמרי מהכיבוש ושהוא נמשך בצורה של שליטה מרחוק באמצעות מצור, חנק כלכלי ובידוד פוליטי . את אומרת שהדרך לעצירת הקסאמים חייבת להיות בהידברות . את מרימה את קולך ושומעת את עצמך צועקת בכעס : "צריך לדבר עם חמאס" . אולם הנוכחים בחדר איבדו את הקשב . הם כבר במקום אחר ואת משתתקת . את אומרת לעצמך שבעיניהם את האישה מן ...
אל הספר