122 ג'פרי הרטמן בשירה חיה שאינה דומה למרבית השירה המוכרת לנו, שלא לדבר 2 על הפרוזה . במילים אחרות, התברר לי עד כמה הדיבור שלי עצמי הוא לרוב מונולוג, ועד כמה חשוב לתת לקולם של אחרים לחלחל . לא רק כי אני אדם אחד והם, הניצולים, רבים ; לא רק כי — כפי שהזכרתי — העילגות שלהם עשויה להיות רהוטה, בהשפעת התנסויות קיצוניות שהם מספרים עליהן — התנסויות שבמקרים רבים לא חלקו עד כה עם הציבור ; אלא גם כי אנחנו, שלא היינו "שם", תמיד מחפשים דבר מה שהניצולים לא יכולים לתת לנו . אף שהם, כקבוצה, חשופים לאותם לחצים של יצירת מיתוס שאנו חשופים להם, או לפיתוי שלא לומר את הנורא מכול, את העדויות בארכיון הווידיאו של ייל אי אפשר להלאים : הן מערערות את שלוותנו ומחרידות אפילו את המראיינים . כשאנו ניצבים פנים אל פנים מול העולם הזה, מה שנחשף הוא החיפוש שלנו אחר משמעות, כאילו צריך לנחם אותנו על מה שהם סבלו . בשבילנו, שלא היינו שם, תקפה האקסיומה הנודעת ש"שום דבר אנושי אינו זר" ; בשבילם, "שום דבר אנושי אינו מוכר לגמרי" . מובנו של האנושי תמיד זקוק לשיקום . גם לא נוכל להתענג, כמו המודרניסטים, על נקודות המבט השונות של העדויו...
אל הספר