90 ג'פרי הרטמן שאין בכוחו של אדם יחיד "לעבד" את כל המידע הזה, את ההפגזה הזאת ; הציבורי והאישי אינם מתקרבים זה לזה אלא מתרחקים תדיר . האומנויות, כך אמרו פעם, שואפות למצבה של המוזיקה . עכשיו דומה ש"השטף הטוטלי" של הווידיאו שולט . האם אפשר עדיין לקרוא לזיכרון הציבורי בשם זיכרון, כאשר הניכור בינו לבין היזכרות אישית מעורבת גובר והולך ? בין תסמיני החולי הזה שהעידן שלנו לוקה בו אפשר למנות דיונים פילוסופיים על קיומו או אי – קיומו של "סובייקט פוסט – הומניסטי" ; כנס על "שימושי השכחה" ; וביטויים של פחד על כך ש"לעבר שלנו לא יהיה שום עתיד בעתיד שלנו" ( דיוויד ריף [ Rieff ] ) . בשעה שחושינו מותקפים דרך שגרה מכל כיוון, נגזלת מלאכתו של הדמיון, שמקובל לראות בו כוח המעניק נוכחות למה שאיננו, ונשקפת לו סכנה שייטמע במרוץ הסנסציוני של המדיה . ולעניין זה, זכורה אמירתו של ואלאס סטיבנס שהדמיון הוא אלימות מבפנים המופעלת כנגד האלימות מבחוץ . בעידן של ריאליזם חסר תקדים הן בבדיון והן במדיה הציבורית, יש מקום לדאגה מפני הקהיית חושים, כזו המעלה ללא הרף את סף התגובה שלנו . איך נשמר בקרבנו רגישות ערה כאשר אנו עדים מדי ...
אל הספר