3 נתן אלתרמן ומארק שאגאל - חלומות, חזון והזיות

117 והירח על כידון הברוש צימח נוצה, כנפיים ומקור 171 תיאר אלתרמן אדם - בעל בית - בשירו "היציאה מן העיר" לכאורה אדם שקול ומיושב, השונה מאוד מדמויות ההלך, הנווד ועובר האורח משיריו האחרים, אלא שבעל הבית הזה נכנס אל ביתו פנימה ועושה כמה פעולות סיכום וסיום, למשל מונה את כספו, מונה את שונאיו ומכבה את האור . נראה שאין לאיש שלווה ונחת בבית, והוא מנסה לסיים את קשריו עם הסביבה ועם החברה כדי לצאת לדרור . אחר כך הוא מצמיח נוצות, כנפיים ומקור, וכיוון שאצה לו הדרך הוא מנתר מבעד לחלון ועף לדרכו . בעל-בית אחד בא חדריו, סגר הדלת אחריו . לאור המנוֹרה מנה כּספוֹ, מנה שׂוֹנאָיו . מעל לוּח לבוֹ אַחר-כּך מחה את השמוֹת כֻּלם, השאיר שֵם אחד לשָמְרו לעוֹלם . אַחר-כּך עמד וכבה האוֹר, צִמח נוֹצה, כנפים וּמקוֹר, על אדן החלוֹן נִתֵּר עלה, חלף על העיר כּצִפוֹר גדוֹלה . דוד אבידן התרשם במיוחד משיר זה של אלתרמן, ובמאמרו "ציפור גדולה מעל העיר" כתב : "אולי זו הרגשה אישית, שלא כאן המקום לאבחנה, אך נראה לי, כי שיר זה, בלי להשוותו לשירים אלתרמניים אחרים, הוא המקרה החשוב ביותר שקרה 172 לדעתלאני-מנסח מקורי זה, מאז ראשית כתי...  אל הספר
רסלינג