פרק 8 : אקוות החוף 193 השיטה השנייה לקביעת זמן המעבר באזור הבלתי רווי היא מעקב אחר תנועתם של חומרים מסומנים . נניח שניתן למוסס במים חומר רדיואקטיבי או צבע או כל חומר אחר שניתן לזהותו, ולמדוד את הזמן שעובר מרגע חדירת המים ( והחומר המומס ) בפני הקרקע ועד הגיעם אל מפלס מי התהום . שיטה זו מעוררת שתי בעיות קשות . הראשונה נובעת מחוסר הוודאות שהחומר המסומן ומולקולות המים זורמים באותו הקצב . השנייה נובעת מהזמן הממושך הדרוש להשלמת הניסוי . כדי להתגבר על בעיות אלו השתמשו החוקרים במולקולות מים המסומנות באופן טבעי ועקבו אחר ״ניסיונות״ שהתרחשו באופן טבעי . שיטה זו מבוססת על שימוש באיזוטופים של מולקולת המים, היינו באטומים כבדים של חמצן או מימן המצויים במולקולת המים ( מסגרת 8 . ח ) . המחקרים מלמדים אפוא שזמן המעבר באזור הבלתי רווי משתנה בין שנים אחדות לבין כמה עשרות שנים, בהתאם לעומקו של מפלס מי התהום מתחת לפני השטח ( Gvirtzman et al . , 1986 ; Vengosh and Ben - Zvi , 1994 ; Assuline and Shavit , Kurtzman and Scanlon , 2011 ; 2004 ) . תוצאות אלו עומדות לכאורה בסתירה לתופעה המוכרת שלפיה בקיץ יורד מפלס...
אל הספר