חלק א : משק המים הישראלי בהשוואה לעולם 24 העירונית של כל בני האדם הגרים בין הים התיכון לבין הירדן הייתה אמורה לגדול במשוקלל ב- % 85 במשך 20 שנים, היינו תוספת שנתית של % 2 . 3 בממוצע . המשמעות המעשית של תחזיות אלו הייתה שבכל שנה היה צריך להרחיב את מערכות אספקת המים, היינו להקים קווי הולכה, משאבות, בריכות אגירה וקווי חלוקה לצרכנים החדשים . לאור האמור, במגזר הישראלי בלבד היה צריך להרחיב כל שנה בכמות השווה ל- % 4 . 2 מהקיים . איחור בבניית מערכות התשתית היה אמור להביא למחסור במים באזורים שהאוכלוסייה בהם גדלה בלי גיבוי במערכות תשתית של מים . בדומה לכך, במגזר הפלסטיני היה דרוש קצב פיתוח של % 7 בשנה . באשר לכלל האוכלוסייה היושבת בין הים לירדן, קצב הפיתוח השנתי היה צריך להיות % 2 . 3 מהקיים . אף על פי שתחזיות הגידול לא התממשו במלואן ( במיוחד במגזר הפלסטיני ) , בפועל היה קצב הפיתוח נמוך לאין שיעור . בראשית המאה העשרים ואחת היו לפיכך אזורים אחדים שהתשתית בהם לקתה בחסר באופן חמור : הגליל המערבי, חוף הכרמל, סביבת ים המלח, המטרופולין של ירושלים ויהודה ושומרון ( הן היישובים הישראליים והן הערים והכפרי...
אל הספר