164 | פרק שני הרחובות סאנו עם חיים יהודיים, עם מאבק יהודי לקיום, עם הצעקות, עם הטמפרמנט, עם כל המאפיינים . [ . . . ] כבר אחרי המלחמה [ . . . ] ידעתי, כי רק כאן בארץ-ישראל אוכל לדמיין שהנספים והנרצחים שבו לחיים . וכך אמנם קרה . כאשר אני מטיילת ברחובות תל אביב נדמה לי כי אני מטיילת ברחובות ורשה של פעם . אני פוגשת בכל צעד ושעל [ . . . ] מכרים, קרובים, ידידים וחברים מפעם [ . . . ] . גם אלה, שקודם מעולם לא ראיתי — 4 נראים לי כמו ידידים ותיקים וטובים . מספרם הרב של שורדי השואה ברחובות תל אביב אפשר לדוברת לחוש כאילו הייתה שוב ב'ורשה של פעם' . היא מגדירה את החיים בקרב המונים אלה משמחים, וזאת אף על פי שהדוברת ראתה המונים אלה ב'שפלותם הקשה ביותר' בתקופת המלחמה, כלומר הייתה עדה להתפוררות הלכידות החברתית ( והאישיותית ) בעקבות המצוקה הקשה שבה היו נתונים חבריה . בין האובדן וההרס שחוו שורדי השואה הייתה גם בגידת ה'סביבה' ( במובנה היידי ) שבה חיו : בגידת בני משפחה, שכנים, חברים, עמיתים ומכרים . זאת לצד בגידתו של 'המקום' שחיו בו ואותו חוו כבית מוכר ( גם אם מאיים ) : בגידת שכנים, חברים, מכרים ועמיתים לא ...
אל הספר