146 גלעד גולדשמידט לכך שהיא יושבת בכיתה . מאיה מחכה בהתרגשות ומתח פנימי לקבל את המבחן בחזרה, בטנה כואבת וראשה גם הוא מתחיל לכאוב . המורה נותנת לה את המבחן, והציון : 67 . מאיה מסתכלת ימינה ושמאלה, רואה את הציונים הגבוהים של הילדים האחרים ומנסה לשווא להסתיר מהם את הציון הנמוך שקיבלה . בהגיעה לביתה מאיה אינה רוצה לאכול והיא נשכבת על המיטה ובוכה . הסיטואציה אמנם דמיונית, אולם לצערי ומניסיוני היא מתרחשת שוב ושוב : כחצי מתלמידי כיתה ממוצעת חווים את המסע העצוב שמאיה רק מתחילה לחוות, והוא נמשך מכיתה א ועד סיום הלימודים . מסע זה מלוּוה פעמים רבות בתופעות גופניות שונות, בתסכולים, ברגשי נחיתות, בביטחון עצמי הולך ופוחת ובהרגשת כישלון גוברת והולכת . מדוע בעצם אנחנו נותנים לילדים ציונים על עבודתם ? מדוע אנחנו בוחנים אותם כדבר מובן מאליו ? האם אנו מסייעים בכך להתפתחותם ? האם יש דרכים חלופיות לגלות מה ילדים מבינים ומפנימים ? בהמשך ננסה לענות על השאלות הללו . על השלכות החיבור של ילד ומספר מה התועלת ברכישת כמויות קבועות מראש של מידע בגיאוגרפיה או בהיסטוריה, ברכישת יכולת לקרוא ולכתוב, אם תוך כדי כך היחיד...
אל הספר