109 הַדְּבוֹרים של הבלתי נראה בְּבוֹא מוֹתִי . / וּמָה חָשׁוּב הַקִּפָּאוֹן שֶׁבְּתוֹכִי, וְהַשְּׁמָמָה, / הַסְּתָיו הַקַּל, הֶהָדָר, הַשֵּׁשׁ, / אַחְדוּת הַנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹמֶרֶת עַל עַצְמָה / מֵעֵבֶר לְפַרְגּוֹדֵי הַמֶּשִׁי הָרוֹחֵשׁ ? / / אֲנִי מִתְפַזֵּר . . . וְהַיּוֹם כְּמוֹ מְנִיפָה נִסְגָּר / נַפְשִׁי הִיא קֶשֶׁת שֶׁהַיָּם בְּתַחְתִּיתָה . . . / שִׁעֲמוּם ? צַעַר ? חַיִּים ? חֲלוֹם ? הַכֹּל מֵאָחוֹר נוֹתַר . . . " ( פסואה ,1993 מתוך שיר י"א במחזור "תחנות הצלב", עמ' 16 ) . בתהליך האינדיבידואציה, על פי יונג, הופך האדם לשלם אשר לא ניתן להפריד בין חלקיו, היות שתודעתו רחבה דיה לכלול את הניגודים שמהם הוא מורכב . במבט ראשון, נדמה שפסואה עצמו רחוק מאוד מהגדרה זו : הוא ויתר על עצמו - "וְרֵאשִׁיתִי פָּרְחָה בְּבוֹא מוֹתִי" - וּבִתֵּר את עצמו שוב ושוב בהעניקו חיים, כקומפלקס יצירתי אוטונומי, לכל חלק וחלק מעצמו . אולם, לטענתי, פסואה עבר תהליך ביתור במובנו הארכיטיפי - ביתור שנועד לכונן אחדות מחודשת מסדר גבוה יותר ( Ronnnberg and Martin, 2010 ; Walsh, 2007 ) . נוימן ( 1995 / 1949 Neumann, ) , ל...
אל הספר