192 עידית שקד בחיפושיהם אחר האמת, בחרו אבן גבירול ואריגנה לסטות מדרך המלך לשבילים שטרם סומנו . בשני המודלים ניתן למצוא שהטבע אינו נושא לימוד עצמאי אלא מערכת סמלים שמאפשרת עלייה דיאלקטית אל האלוהות . הלמידה והידע מקיימים את הדיאלוג עם אלוהים . אצל שניהם המטרה הפילוסופית האחרונה נמצאת בידיעת האלוהי ובאיחוד עם האל . בתור תאולוג, אריגנה עוסק יותר בפרשנות, וכתיבתו מתאפיינת בשימוש אינטנסיבי בכתבי אבות הכנסייה במסגרת הדיון . דרך הציטוט הזאת יוצרת מישור חדש, מיסטי והיסטורי, שפועל תחת השכבה הפילוסופית . הפילוסוף מופיע כמי שעומד בתפר שבין האלוהי לאנושי . אריגנה מיטיב לבטא את חוויית הקרע שבין האלוהי לאנושי, ובה בעת, תכלית חקירתו הפילוסופית היא לחשוף את הנוכחות האלוהית בעולם הנברא, להגיע להכרה מלאה יותר של האל, שהוא "הכול והכול בו", כמאמר חזון יוחנן . הכרה זו מכוננת מרחב חדש של אינטימיות עם האל, מרחב שמתקיים בו הדיאלוג בין האנושי לאלוהי . ב מקור חיים , אבן גבירול מנתק את עצמו ממסורת יהודית, ממקרא ומתלמוד, ומסתפק בניתוח אפיסטמולוגי-אונטולוגי . עם זאת, גישתו אינה פחות תאולוגית מגישתו של אריגנה . בלא...
אל הספר