44 רות גולן כלומר הסובייקטיביות היא חלק בלתי נפרד מהן . קריסטבה מיקמה את האהבה כאחד מארבעה ריגושים שהוא מונה : אהבה, יראה, עצב ושמחה . ברנאר הבחין בין ריגוש נפשי, ריגוש רוחני וריגוש של הלב . לדידו, הריגוש תלוי בחושים, בשמשו כקשר בין האדם לעולם שמחוץ לו כמו גם לאל . רעיון זה קרוב לרעיון הפסיכואנליטי של התשוקה . ההבדל ביניהם, על פי קריסטבה, הוא שהתשוקה מדגישה את החסר, ואילו הריגוש מכיר בחסר, אבל מעדיף את התנועה לעבר האחר ואת המשיכה ההדדית . אוגוסטינוס תפס את התשוקה כתאווה לדבר נעדר, כחוש אחד מתוך מכלול החושים הגופניים . לדידו, התשוקה אינה יודעת שובע, והיא מוסדרת באמצעות התבונה ( אין זו תבונה באמצעות החושים, כפי שהציע ברנאר ) . לפיכך אפשר לטעון שהתשוקה אצל אוגוסטינוס מקבילה לדחף הפסיכואנליטי . עבור שפינוזה התשוקה היא מהות האדם, ותשוקה אחת יכולה להיות מוחלפת רק בתשוקה חזקה יותר . לאור תפיסתו זו, האהבה מתפתחת בשלבים, החל באהבה מינית וכלה באהבת אלוהים שכלית . אם כך, היכן התשוקה במהלך זה ? האם היא הולכת ומתחזקת ומחליפה את מושאיה ? ושוב נשאלת השאלה מה עוד צריך לקרות כדי שהתשוקה תוביל לאהבה ? א...
אל הספר