גנוחי ונוה (הגניחה והאנחה)

תו הלב : הניגון בכתביו של רבי נחמן מברסלב – בין המטאפיסי לקיומי 118 יבראון ותחדש פני אדמה ( שם קד, ל ) . והוא ג״כ חיות האדם, כי חיות האדם הוא הנשימה, כמ״ש ויפח באפיו נשמת חיים ( בר׳ ב, ז ) , וכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ( שם ז, כב ) . וכמ״ש חכמים, אם תחסר הנשימה תחסר החיים . נמצא כי עיקר חיות כל הדברים, הוא בבחי [ נת ] רוח . וכשיש חסרון באיזה דבר, עיקר החסרון הוא בבחי [ נת ] החיות של אותו הדבר, שהוא בחי [ נת ] הרוח חיים של אותו הדבר, לאשר הרוח הוא המקיים הדבר . והאנחה הוא אריכת הנשימה, והוא בבחי [ נת ] ארך אפים, דהיינו מאריך רוחי׳ . וע״כ כשמתאנח על החסרון, ומאריך רוחה, הוא ממשיך רוח החיים להחסרון . כי עיקר החסרון הוא הסתלקות הרוח חיים כנ״ל, וע״כ ע״י האנחה משלים החסרון . לדברי רבי נחמן האנחה או הגניחה שאדם מוציא ( קול ) היא שלמות החסרון . האנחה ״גנוחי ונוה״ ( הגניחה והאנחה ) כמו הנשימה מחדשת את העולם והיא גם חיות האדם . שמוציא האיש הישראלי משלים את החסרונות בדומה לקול הנקי מחוכמות חיצוניות . גם כאן ישנה התייחסות לאדם ( מיקרוקוסמוס ) ולעולם ( קוסמוס ) . תפקיד האדם לתקן את העולם ואת ע...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן