הניגון כמשמח

תו הלב : הניגון בכתביו של רבי נחמן מברסלב – בין המטאפיסי לקיומי 6 משל משמו של הבעש״ט, להסבר מצוות אכילה ושתייה בשבת . המצווה לשמח חתן וכלה אינה שלמה כל עוד היא גשמית בלבד . השמחה המלאה היא רק בהיותה רוחנית, שמחה הנובעת מקיום המצווה, ולא התענוג הגשמי מעצם רגש השמחה . בכך מתקיים ״גילה ברעדה״, הווי אומר ״רעדה״ כל עוד לא הושגה השמחה הרוחנית, בגדר ״ווי לן דמיתנן״ המיוחס לחומר, כלומר השמחה הגשמית שהיא כמוות לעומת הרוח, קרי השמחה הרוחנית שהיא ״גילה״ . למעשה ״ווי לן דמיתנן״ מתייחס גם לכאב המוות שבו אנו שרויים כרגע בשמחה המדומה, שכן הדבר מצביע על כך שחסרה לנו השמחה הרוחנית, כי אילו הייתה לנו שמחה רוחנית לא היינו נדרשים לשמוח בחומריות גשמית . התודעה הרצויה היא רצון לשמחה רוחנית, וכל תפקידה ומקומה של השמחה הגשמית דרך שימוש במיני זמר הם רק ככלי להשגת השמחה הרוחנית, ולה כשלעצמה אין ערך . רבי יעקב יוסף הציע למעשה שני פירושים לדברי הגמרא, שהם שני יחסים שונים בין החומר לרוח . על פי הפירוש הראשון ״לישרי״ כוונתו לשיר ולנגן וכך לשמח את החומר, דבר שיאפשר שמחה רוחנית, ו״וי לן דמיתנן״ הוא מעין התנצלות, על כ...  אל הספר