התנגדות לביטויי קירבה אל נוכרים

פרק ה : רתיעה מקירבה אל נוכרים 19 העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ׳ויקר אלהים אל בלעם׳ ( במדבר כג, ד ) ״ . רש״י נטל כאן דרשות מן הספרא ומויקרא רבה וצירפן יחד, כאשר מטרתו ברורה : לשבח את ההתגלות למשה ולהבחין בינה ובין ההתגלות לנביאי אומות העולם . הוא התעלם מדרשות מרובות בויקרא רבה שקדמו לדרשה בשבחו של משה ובגנותו של בלעם, הגם שדרשות אלה התייחסו לאותה הבעיה – מה משמעות לשון הקריאה אל משה שאחריה מפורש ״וידבר״ . שש דרשות מובאות בויקרא רבה כדי להבחין בין נביאי אומות העולם ובין נביאי ישראל . דרשתו של ר׳ יששכר מכפר מנדו ( ובנוסח אחר : מגדו ) היא הקשה מכולן . היא מתארת את ההתגלות לנביאי האומות בלשון טומאה, ובה בחר רש״י . לכאורה אפשר היה לפרש העדפה זו של רש״י בגורם לשוני ( ״ויקרא״ – אל״ף זעירה, רמז ללשון קרי, טומאה ) , אך בשל גורם זה לבדו יכול היה רש״י לבחור בדרשות אחרות שם, כגון : ״אתה מוצא שאין הקב״ה נגלה על אומות העולם אלא כאדם שבא 34 לא מארץ רחוקה״, דהיינו לשון מקריות, בעוד שהלשון ״ויקרא״ מעידה על קירבה . זו בלבד שרש״י בחר בדרשה של ר׳ יששכר, אלא הביא את סופה המתייחס אל לשון הטומאה...  אל הספר