206 | ריח שדה פיגם – גבעול, עלים ופרחים הפיגם תפס מקום חשוב בהווי החיים של יהודי תימן . הם חיבבו את ריחו ועשו בו שימוש בעיתויים שונים ומגוונים . רבי יחיא צאלח ( תימן, המאה ה- ) מדווח כי הריחו אותו בשבת לשם תענוג במהלך דיון בשאלה שהופנתה אליו אם מותר בשבת להניח צמחי בושם במים כדי לשמור על רעננותם . וכך הוא כותב : ״ואני הצעיר ראיתי המנהג בכאן פשוט, שאינם חוששים ונותנים אותם במים בשבת ואינם מקפידים כגון 0 ורדים וזנב״ק ושאדאב [ = פיגם מצוי ] נוטלים אותם ומריחים בהם ומחזירים למים״ . הרב יוסף קאפח, יליד העיר צנעא ( 9 - 000 ) , מוסר כי מקצת היהודים נהגו לברך בהבדלה שבמוצאי שבת על שד׳אבה או על ריחן הבזיל, אך הרוב הבדילו על קטורת 0 פעולת צדיק, ח״ג, סימן קב ; ספרים חמישה, עמ׳ שמד, קטע י . חלק ב : בשמים ממוצא צמחי | 207 גבעולי פיגם היו חלק אינטגרלי באירועים משמחים ועצובים של ג׳אווי או עודה . כאחד . כלות תימניות החזיקו בידיהן בד של פיגם מטעמים אסתטיים וגם נגד עין גבעולי פיגם הונחו בחדרה של היולדת לשם הגנה עליה ועל תינוקה מפני שדים הרע . מצד אחר, יהודי תימן הניחו את הפיגם בתכריכי המת ומזיקים העלולי...
אל הספר