170 | ריח שדה תבליט המתאר את המלך אשורבניפל והמלכה במשתה בגן המלכותי . ביד אחת המלך מחזיק כוס יין וביד השנייה צמח בושם . הארמון שבנינוה, כיום בעירק, 647 לפנה״ס בתלמוד הובאה פרשנות סלחנית יותר לאירוע : ״מאי קרא ? עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו . אמר רבא : עדיין חביבותא הוא גבן, דכתיב נתן ולא כתיב הסריח״ ( גיטין לו ע״ב ) . מתן תורה נתפס על ידי הדרשן כמעין משתה פנטסטי ששותפים לו הקב״ה ועם ישראל . למרבה הצער, בושם הנרד ( המסמל את התעלותם של ישראל בעת המעמד ) שאמור היה להנעים את האווירה ״נתן ריחו״, דהיינו הסריח . והנמשל : המעשה הנתעב של עבודת העגל בליווי תופים ומחולות גרם להפצת ריח רע במרום והוא העכיר את אטמוספירת הריח המבושם של קבלת התורה . כבר עמדתי במקום אחר על התופעה שריח רע הנודף ממרחבים או מאנשים מסמן חטא וטומאה, וכאן אתייחס למשמעות הריח בזיקה לנרד . המסר שמעביר הדרשן בתלמוד הוא שלמרות החטא הקב״ה עדיין מחבב את ישראל, ועל כן אין בפסוק שימוש במטבע לשון קטגורי של הסרחה, אלא הכתוב המתעלם לחלוטין מתכונת הריח של הנרד : ״נרדי נתן ריחו : כבר עלה ריח הקטרת של עגל״ . כלומר, הריח שהופץ במהלך הסגיד...
אל הספר