46 | ריח שדה השימוש באירוסים להפקת שמן ריחני נזכר במקורות חכמים בארץ ישראל . לפי התוספתא בית הלל פוטרים כל שמן ערב ( למשל פלייטון ) שהוא דמאי, דהיינו כאשר לא ידוע אם עישרוהו . אולם הם מחייבים לעשר שני סוגי שמנים מבושמים, ״שמן 7 הנוסח המובא ורד ודנין״, שכן הם ראויים לשימוש קולינרי, ולא רק לסיכת הגוף . בירושלמי ( ונציה ) דמאי פ״א, ה״ג, כב ע״ב שונה : ״מחייבין היו בית הלל בשמן וורד ווירינון״ . ש׳ ליברמן הציע שיש לגרוס ״ ( ו ) אירינון״ ( νονιρϊ ) , והכוונה לשמן ריחני 8 המופק מקני השורש של מיני אירוס ( ולא הפרח כפי שהוא מציין ! ) . בספרות ימי הביניים נזכרו האירוסים כמקור להפקת בשמים ולהכנת תרופות 9 שמותיו של האירוס בשפות שונות, תיאור המבנה המורפולוגי למגוון רחב של מחלות . שלו והריח הנעים הנודף מקני השורש מתועדים בספר הרפואות המיוחס לאסף הרופא, שהחוקרים הציעו תיארוכים שונים לזמן חיבורו, החל במאות הראשונות לספה״נ 0 אסף הרופא כותב : ״שושן ברא, והוא איריוס, והוא וכלה בראשית המאה העשירית . גלדיולו [ בלטינית : gladiolus gladius = חרב ] והוא נחלק לשני מינים, האחד נצתו לבן והשני כמין תכלת . ועליהן ד...
אל הספר