א. הערת מבוא הרמנויטית

158 | סיפורי הרב יוסף חיים מבגדאד בתחילת המאה העשרים החלה להתפתח מסורת הרמנויטית חדשה, ׳הרמנויטיקה פילוסופית׳, שהתעניינה בטיבו של הניסיון האנושי יותר מאשר בפיתוח שיטה פרשנית . מקורה של מסורת זו במשנתו הפילוסופית של מרטין היידגר ( Heidegger, 1976 - 1889 ) שטען כי כל התנסות היא התנסות פרשנית, בהסתכלו על תהליך הפרשנות כביטוי לקיום האנושי . הפרשנות, לפי היידגר, אינה עוד פעולה שהאדם עסוק בה, אלא היא רכיב מהותי בעצם קיומו . כך, כל מחשבה ואמירה הן פרשנות . 7 האדם הוא ׳יש מבין׳ ולכן ׳יש מפרש׳ . רובד נוסף של חשיבה על תהליך הפרשנות מצוי בכתבי הנס גאורג גדמר ( Gadamer, 8 2002 - 1900 ) , שבדומה להיידגר טען כי מהות הקיום היא הפקת משמעויות בכל עת . מטרת ההרמנויטיקה היא להבין את התנאים שהפרשנות מתבצעת בהם . אלה כוללים למשל את הפרספקטיבה ההיסטורית של הקורא ( בהשוואה למחבר ) , הדעה הקדומה של הקורא, תפיסותיו ועוד . כך, גם פרשנותנו משתנה כל העת, בעיקר בעקבות השיח והדיאלוג הפרשני . נוצרו אפוא שלוש שיטות : הרמנויטיקה אובייקטיבית – מעשה הפרשנות מתאפשר בשל ההזדהות עם נפשו של המחבר עקב ׳אחדותה של הנפש האנושית...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן