פרק שני

הוריות 97 במשניות א,ד בפרק הקודם, גם בית הדין איננו 'מחייב' את הציבור . אבל הוא נתפש כמורה דרך אך לא מורה דרך לעם . לכול . לא כן הכהן המשיח . הוא פרט נכבד, המילה 'לעצמו' חוזרת פעמיים, ולכאורה מיותרת, שהרי אם עשה את המעשה אין כל משמעות לכך שהורה לעצמו . אין בין 'הורה לעצמו' לבין 'עשה' כל הבדל . יתר על כן במשנה ב מדובר על דבר שהוא"הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו" . אם כן הורה לעצמו משמעו הורה בציבור על חייב בו אולי בענייני עבודתו בבית המקדש, ואולי גם בנושאים אחרים . אם אכן ראו חכמים לפניהם את הכהן הגדול של ימיהם ( להלן ) הרי שעולה שכוונת המשנה למקרים שהכהן הגדול 127 הורה על טעות . בעניין של עבודתו . כהן הגדול הוא מנהיג האוטונומיהבעניין זה המשנה כנראה ריאלית לחלוטין . בימי בית שני ה היהודית ראש הסנהדרין, ומנהיג דתי . בדרך כלל הכהנים הגדולים היו צדוקים, או לפחות לא 128 היו פרושים . בימי החשמונאים הכהנים הגדולים היו גם המלך ( או להיפך המלך שימש ככהן גדול ) . רה אדומה . הכהן הגדול הורה צדוקים נחלקו עם פרושים בענייני מקדש, למשל בטהרת השוחט פ לעצמו כלומר קבע את סדרי עבודה ב'טעות' כלומר שלא כעמדת...  אל הספר
הוצאת משנת ארץ ישראל