66 פרק 5 : התפתחות התכנון הממוסד ביישובים הערבים 1936 המנדטורית, שנשארה בתוקף . הן נועדו לתחום את השטח המיועד לפיתוח ביישובים הערביים, להגביל את התרחבות השטח הבנוי של היישובים הללו ולעצור זחילה לשטחים חקלאיים בבעלות פרטית ( ראו איור מס' 4 ) . הן היו אמורות להוות תשתית להוצאת היתרי בנייה והסדרה מִנהלית של הבנייה הקיימת ( יום-טוב, 1985 ) . אלא שהתכנון נערך ללא שיתוף התושבים ונכפה עליהם מלמעלה במטרה לייצר מסגרת שתקבע את המרחב המותר לפיתוח הכפר, ושמעבר לו ייאסרו הבנייה והפיתוח . התכנון לא התחשב בבעלות על הקרקע ובהסדרים הקיימים בחברה הערבית בעניין זה . על פי רוב לא כללו התוכניות את הבנייה הקיימת, והן עודדו את ציפופה של בנייה זו על ידי הקניית שיעורי זכויות בנייה גבוהים בגרעין השטח הבנוי ( ראה איור מס' 5 ) . מטרתן הייתה כאמור עיבוי השטח הבנוי והנחת תשתית חוקית להנפקת היתרי בנייה בהתאם לפקודת תכנון ובניין ערים 1936 ( חמאיסי, 1990 ; 2015 , Razin ) . תוכניות אלה נתפסו בקרב התושבים כאמצעי להגבלת הפיתוח, לצמצום תחומי השיפוט של היישובים, ואף להפקעת קרקעות פרטיות . תכנון מגביל מסדיר ; זהו השלב השני ...
אל הספר