בקודש חזיתיך - שמואל | 82 אני יוצא משילה החרבה . לרמה - הגיעה השעה ללכת הביתה ראשי הכול . אני מהלך בארץ כבויה . בל לגופיֵ בידיים ריקות ובגדי א הפלשתים הצליחו לאחוז בגב ההר . שראל אבד כבוד מי . שמוטים אני . בכל עיר העמידו נציבים ומשמר צבאי . והשתלטו על דרך האבות ארצי נתונה לעם זר ואני מהלך בשביליה . תם י משתדל שלא להתחכך א . כאורח לא רצוי גם בשנות ינקותי . כבר עשרים שנה שלא באתי בשערי עירי רמתיים אני . אמותיו של הבית ' התכנסתי בד צמוד לאמא . לא טיילתי בשדותיה אמא , מתקרב בצעדים מהוססים ועוד לפני שאני דורך על מפתן הבית יבה זרקהׂ אף שש . היא חשה ויודעת הכול , כרגיל . מזנקת לעברי היא מאמצת . עיניה בוערות כתמיד , ערה וקמטים חרושים בפניהׂ בש . אותי אל לבה ומכניסה אותי הביתה בלי אומר ט בגדי אבלךֹ פשו : סועד את לבי פונה אלי אמא ואומרת לאחר שאני . המסואב בשילה לא היתה תקנה אלא בחורבנו ' לבית ה . כי בא מועד חרוש את לבם של ישראל ואז תוכל לזרוע , צא לדרכך . כעת הזמן ראוי . ָ אמא אינה שואלת אלא מורה לי אנה אלך . בקרבם את דבר האלוהים י ושואבת אותיאותי להתפכח מגעגוע מדרבנת , היא יודעת מה ייעודי . אל ...
אל הספר