שבין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם הרלוי, נבטה נפשו של ראובן הילד הצעיר בעולם שבו שימשו, יהדות, אהבת אדם, רגישות לסבל בצד סקרנות לכל דבר, וכן פתיחות עמוקה לעולמות של סוד ומסתורין . נדמה לי כי גישתו הרוחנית והפנימית לדברים היא המניע לכך שכעבור עשרים שנה, כשהיה בן שלושים, התנגד התנגדות אינטלקטואלית ורגשית לתיאור האדם כאובייקט שניתן למדידה וניבוי . בעיני רוחי אני רואה אותו מתכווץ בכיסאו כשהוא שומע את מורו הנערץ פיאז'ה מתאר את האינטליגנציה, הדעת, כמעין אובייקט שניתן למדידה, ובעל יכולת התפתחות קבועה וקשיחה . הביקורת שלו על גישה שלטת זו שנתפסה אז כמדעית, נבעה מעומק ילדותו והסביבה שבה התפתחה אישיותו . וכך כתב אבא על סבו ועל ילדותו : "בזיכרונות נעוריי חרוטה העיירה הרלוי כעיירה קסומה . לא פעם, אחרי שביקרתי את זיידע לוי, עלה בדעתי לחזור לשם ולחפש את עושה הנסים שבהטיית ידו יצר את העיירה הקסומה הזאת . בבואי לשם בעגלה שסוס מושך אותה, או בשובי מהרלוי באוטובוס הישן שעשה את דרכו על כביש משובש, הייתי סוגר את עיניי כדי לשוב ולראות את ביתו של סבא כמקום שבהם נעשים הנסים שעטפו את כל העיירה . "הבית שעמד...
אל הספר