180 | ד"ר גילת טרבלסי זה היה בכיתה ט', כשהפסיכיאטרית המדהימה שלי פנתה אל הוריי בלב רגיש, והודיעה להם : "לבתכם יש הפרעה דו-קוטבית" . הוריי, שלא ידעו לאן ילכו ואנה יפנו, הבינו שיש פה אתגר שצריך להתמודד איתו . שנה לאחר מכן, עברתי ללמוד בחינוך המיוחד, בבית ספר תיכון המיועד לצעירים שיש להם קושי בתחום הנפשי . בתחילה, היה לי קשה מאד לעכל שאני נכנסת למעין מעגל סמוי של מתמודדי הנפש, אך בהדרגה השלמתי עם זה והשתקמתי, כלומר למדתי להתמודד עם האתגרים . את התיכון סיימתי בשתים-עשרה שנות לימוד, אך ללא תעודת בגרות . כאשר סיימתי את התיכון, התחלתי שנת שירות ושובצתי בגן טרום-חובה, ולאחר מכן שירתי בצבא, בחיל הים . השירות הצבאי היה עבורי היציאה לחיים, לעצמאות . מעבר זה היווה את נקודת המפנה באמונתי בעצמי, ובכך שמישהו צועד תמיד איתי . הרגשתי איך הוא נותן לי כוח לעשות חיל . השתחררתי מצה"ל בכבוד, בשמחה, בגאווה ובהרבה אמונה בצדקת דרכי, אולם יחד עם השמחה הופיעו גם חששות . רציתי מאוד להתקדם בחיים, רציתי ללמוד, להתפתח, ובעיקר רציתי לעזור לאנשים שהיו במצבי, בחינוך המיוחד . המטרה הייתה ברורה : לעסוק בחינוך . אך היה בר...
אל הספר