204 | דנה פאר אולם מחקרים רבים מראים שההפך הוא הנכון ! משפחות של זקנים המתגוררים בבתי אבות אינן נוטשות אותם . המשפחה המטפלת ממשיכה להיות מעורבת בחיי הזקן לאחר המעבר לבית אבות, לכל הפחות כפי שהייתה מעורבת בזמן היותו בבית . יש מקרים לא מעטים שהמעבר לבית האבות דווקא מביא לעלייה במעורבות המשפחה המטפלת בזקן . נכון, משפחות מעידות על הקלה בהיבטים מסוימים של הטיפול בזקן, בעיקר בנוגע לביצוע הטיפול הפיזי היום - יומי ; הם מציינים הקלה כשנוכחותם הפיזית אינה נדרשת באותה מידה ; שאינם נדרשים לקבוע עם מטפלים ולתאם ביניהם ; שאינם מוזעקים לסייע במצבי חירום ועוד . בד בבד, בני משפחה מטפלים חווים עלייה בדחק רגשי לאחר המעבר לבית האבות . תחושות של אשמה, כעס, בושה, מועקה ודיכאון מופיעות לפרקים ומעוררות קושי רגשי רב . גם רגשות מורכבים אלו מעידים על כך שהתפיסה שהמשפחה מעבירה זקן לבית אבות ושוכחת ממנו משוללת כל יסוד ! אפילו בסין, שבה הטיפול בהורים מזדקנים הוא עמוד תווך תרבותי, מקובל יותר ויותר שזקנים עוברים להתגורר בבתי אבות . יתר על כן, בשנים האחרונות התפתחה בסין תפיסה חברתית שמי שהוריו חשובים לו ורוצה להבטיח ל...
אל הספר