192 | דנה פאר הספר, והיא ציפתה לשגרה שהייתה לה בעבר כילדה . תחילה נהג הצוות לומר לה שאימה מתה מזמן ואף אחד לא יבוא לאסוף אותה . בלהה הייתה בוכה בכי מר, והצוות עסק עוד זמן רב בהרגעתה . עם הזמן הבינו שהחזרה על המידע על פטירת אימה מעמיד את בלהה במעמד של קבלת בשורה מרה בכל פעם מחדש . הצוות שינה את תגובותיו, ובמקום לומר לה שאימה לא תבוא, הציעו לה לאכול משהו עד שהאם תגיע, לצאת לטייל בגינה – אולי תראה את אימה בדרך וכדומה . העמדות הפנים האלה כיבדו את המציאות הסובייקטיבית של בלהה . לדעתי, עדיף כך . כדאי לנסות : תספרו לאדם עם דמנציה לפחות פעם אחת על פטירת יקירו, ובהתאם לתגובה תחליטו אם לספר שוב . אם האדם שואל שוב ושוב על יקירו שנפטר, תעלו זיכרונות על הנפטר גם מבלי לעסוק הרבה בכך שאיננו עוד . תתייחסו לרגש שהאדם עם דמנציה מביע בנוגע ליקירו, למשל שהוא דואג לשלומו, מתגעגע אליו, כועס עליו ועוד . כאשר האדם עם דמנציה דורש שהיקיר הנפטר יבוא, או כאשר הוא שואל שוב ושוב היכן הוא ולמה לא בא, תנסו לחשוב על תשובות אפשריות מתוך היכרות עם עברו ועולמו . למשל, למי שמחפש את אביו אפשר לומר שזה יום עבודה ואבא נמצא ב...
אל הספר