בשנתיים שבין אוקטובר 1937 בספטמבר 1939 התנהל המרד על ידי מפקדים מקומיים, שהרבו לריב ביניהם, ובלא סמכות מרכזית . ההנהגה המדינית, שנמצאה בסוריה ובלבנון, ניסתה למשוך משם בחוטים ולפקח על הפעילות - אך הצלחתה היתה חלקית בלבד . בתקופה הזו השתלטו הכנופיות הערביות על אזורים שונים בארץ, ומפקדיהן עסקו בסחיטת כספים בערים ובכפרים וגרמו לבריחת אלפי סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים לחו"ל . בתוך כך נמשכו ההתקפות על יישובים ועוברי אורח יהודים . לקראת סתיו 1938 החריפה הפעילות הערבית נגד כוחות הביטחון הבריטיים, ונפגעו תחנות משטרה, רכבות, גשרים, עמודי חשמל ומתקנים אחרים . אחת החוליות הרגישות עבור הבריטים, מבחינה אסטרטגית וכלכלית, היה צינור הנפט מעיראק שהוצת שוב ושוב על ידי כנופיות של ערבים . הצורך להתמודד עם הפיגועים במהלך שנות המרד הערבי הביא, כאמור, לזירה קצין בריטי בשם סרן אורד צ'רלס וינגייט, שהוצב כקצין מודיעין בכוחות הצבא הבריטי בפלשתינה, וזאת בזכות שליטתו בשפה הערבית . וינגייט, שפיתח גישה חדשנית ומקורית ללחימה בכנופיות הערביות, טען כי חיוני להעביר את המערכה אל שטחו של הצד השני ולהפעיל לשם כך כוחות קטנים...
אל הספר