הגירעון הציבורי היה קטן יחסית, והיה שווה בממוצע ל ‑ 3 אחוזי תוצר . זהו גודל שמאפשר אפילו להקטין את החוב הציבורי יחסית לתוצר, כפי שמראה הסעיף הבא . לכן לא היה בשום שלב סיכון תקציבי משמעותי שהצריך צעדי מנע כמו הקטנת ההוצאות הציבוריות . גם בשנים של מיתון, כמו בשנים 2001 ‑ 2004 ובשנת ,2009 כשגביית המיסים נחלשה והגירעון גדל, זה היה גידול זמני, כזה שקורה בכל מחזור עסקים ואינו מצריך שינוי מדיניות ארוך ‑ טווח . כך אכן נהגה הממשלה בשנת 2009 . לעומת זאת, בשנים 2003 ‑ 2004 טענה הממשלה שהמשק נמצא במשבר מיבני עמוק, וכדי להיחלץ ממנו יש להקטין הוצאות . הטענה הזאת לא היתה נכונה כבר אז, כי היה ברור שישראל נמצאת במיתון ולא בבעיה פיסקלית ארוכת ‑ טווח . במבט לאחור בולטת עוד יותר העובדה שזו היתה טענה לא נכונה, משום שגם אחרי ,2004 כשישראל כבר יצאה מן המיתון והגירעון הציבורי הצטמצם, נמשכה מדיניות הורדת ההוצאות והורדת המיסים . בשנים האלה, כאמור, אף נחקק לראשונה "כלל ההוצאה" ובוצעו המלצות דו"ח רבינוביץ' להורדת שיעורי המס . טיעון אחר שעולה לעיתים כדי להצדיק את הקטנת הוצאות הממשלה והמיסים, הוא כי הדבר יכול להמרי...
אל הספר