הלחם משתמשים בקמח שעלותו 3 שקלים . כיכר הלחם מיוצרת במאפייה, והקמח מיוצר מחיטה על ‑ ידי טחנת הקמח . אם נסכם את התפוקה של המאפייה ושל הטחנה יחד, נקבל 13 שקלים . אבל ברור שיש כאן חישוב כפול, שכן 10 השקלים שהלחם עולה כוללים גם את עלות הקמח . לכן אין לסכם את תפוקות המאפייה והטחנה באופן פשטני, וכדי למנוע חישוב כפול כזה, התוצר מוגדר כך שהוא כולל רק את המוצרים הסופיים . מסיבה דומה אנחנו מפחיתים את היבוא ששימש חומר גלם בחישוב התוצר . נניח שהחיטה שנטחנה בטחנת הקמח יובאה לישראל ועלתה 2 שקלים . מכאן שהייצור המקומי, כלומר פעולת הטחינה, הוסיף לחיטה 1 שקל כדי לקבל קמח . לכן ערך הייצור המקומי בכיכר הלחם הוא לא 10 שקלים אלא 8 שקלים בלבד, שהם סכום של הערך המוסף בייצור החיטה, 1 שקל, והערך המוסף בייצור הלחם, 7 שקלים . מוצרים סופיים יכולים להיות גם מוצרים שאינם נמכרים בשוק, כמו חינוך בבית ‑ ספר ציבורי . במקרה זה התוצר של בית ‑ הספר מחושב לא על ‑ ידי מחיר השוק שלו, שלא קיים, אלא על ‑ ידי עלותו, כלומר שכר המורים, שכר עובדי המינהל, עלות החשמל ועוד . זהו אפוא אומדן ‑ חֶסֶר ( underestimation ) של ערך השירות . ...
אל הספר