יוסף דעדוש סיכן את חייו מתוך מחשבה, שזוהי הדרך היחידה להבטיח שהאמת על שאירע במחנה לא תיעלם ותימחק מבין דפי ההיסטוריה . בתוך תוכו, מבלי שיאמר זאת במילים לעצמו או לסביבתו, הוא הבין כי ייתכן שהוא, בני משפחתו ‑ ולמעשה כל שוכני המחנה ‑ לא יֵצאו משם חיים . פרופ' חיים סעדון מסביר במאמר שפרסם את המוטיבציות לכתוב במציאות הגיהינום, כשעצם הכתיבה עלולה להעמיד את הכותב בסכנת חיים : "תחושת חוסר האונים של יהודי מדוכא ומושפל מצאה לה פורקן במלאכת הכתיבה החופשית . וכך נראה כי הכותבים חשו ביודעין, או שלא ביודעין, כי כתיבתם תהיה עדות וכתב הרשעה יחידים שישרדו, יספרו על אשר עבר עליהם ויהיו בבחינת התרעה לעתיד לבוא" . לא כל דפי יומן דעדוש שרדו . המספור של פרקי היומן אינו רציף . אך גם מבין הדפים שנותרו, פוענחו ותורגמו עולה שגרת יומיום מפורטת ומתוארכת בחלקה, שמציגה את הצללים ואת הטרגדיות במחנה, כמו גם רגעי אושר, נחישות ועמידה איתנה וגאה למול הנוגשים . את הזיכרונות והאירועים שאינם בדפים ששרדו, סיפר וכתב דעדוש לאורך השנים, בעיקר כשהכין עצמו להרצאות בפני תלמידים וחיילים . היומן, הנושא את השם "זיכרון ממחנה ריכוז ג'...
אל הספר