בתוך התופת הזו היו גם יוזמות פרטיות, של נערים צעירים, שלא הועסקו בעבודות כפייה מפאת גילם . אלה ארגנו חבורות של ילדים צעירים יותר, הוליכו אותם בצעדי שמאל ‑ ימין, תרגלו איתם התעמלות מאולתרת, ואפילו דאגו להם לאבטיחים אותם "פילחו" באומץ מאי ‑ שם . בזכות היוזמות המיוחדות האלו חזר הצחוק אל הקטנים הללו . . . היתה זו חגיגה של תום והתנתקות מן המציאות המצמיתה סביב . "מה אכלנו באותם הימים ? " דעדוש מתאר ביומנו את המזון בג'אדו בניסוח אותנטי, מקפיד על מחויבותו למסור את הדברים לדור ‑ דור, תוך תיאור פלסטי ברור ונוקב . "לחמנייה מקמח תירס . הלחמנייה היתה מעופשת ומיובשת, בת שבעה ‑ שמונה ימים . היו בפנים תולעים שחורות, וכשהוצאת אותן נשארו לך רק פירורים . . . כל לחמנייה העבירו לשני אנשים . היו נותנים גם עשרה גרמים של סוכר בשבוע, ו ‑ 30 גרם של שמן, ועוד 20 גרם אורז לכל אחד . היינו צריכים ללכת למחסן ולקבל את הכלום הזה . "ואיך היינו עושים את האוכל ? כמו ביציאת ‑ מצרים : מקוששים שיחים ועושים כאילו פחמים על הכלי הזה שהערבים שמים בו פחמים והוא מבשל את האוכל לאט ‑ לאט . ובכל זאת נשארנו רעבים . . . " מדהים איך בכ...
אל הספר