והתיאורים הללו, ואלה שעוד יבואו מבין דפי יומנו הגנוז, מלמדים כי הנאצים ביצעו בשיטתיות את מה שהם ידעו טוב יותר מכל אחד אחר : לשבור את רוח האדם, לאפס אותה, להפוך אדם גאה ועצמאי לשבר כלי, לכלי משחק שניתן לשלוט בו בכוח הרעב, במכות מגלב, ובאיומי אקדח שלוף . "בשבתות היה מי שהביא מבחוץ 'כנון' ( כיריים קטנות מחרס עם פחמים לצורכי בישול ) . לפעמים עשינו חמין . ואז היה בא מפקד המחנה, מריח, לוקח את הסיר, ושופך אותו בחוץ . . . הרס"ר היה גומר את המלאכה בצליפות שוט, וצוחק ! " הקיטועים וההפסקות הממושכות בדיבורו של יוסף מעידים על כך שהיה נתקף בבכי מול מאזיניו . ואין זה פלא . היומיום בג'אדו היה נוראי : כל מיני ממונים וסגניהם ושוליותיהם התרוצצו וצרחו על ימין ועל שמאל ‑ כשבפועל אינם מסוגלים לנהל כלום . בעלי הדרגות הנמוכות מקרב שוטרי המחנה הצליפו בשוטים ; בעלי הדרגות הגבוהות יותר הִכו באלות . תינוק שבכה הזעיק בצרחותיו שוטרים שנתקפו זעם וקיללו וסטרו באגרופים לאם המבוהלת ‑ וכמעט ביקשו להורגה . פעם ‑ פעמיים בשבוע היו הפטרונים הנאצים מגיעים, ואז ידעו העצירים כי למחרת תכבד יד האיטלקים עד מוות . הקארביניירי, שוט...
אל הספר