סוגרים על כ ‑ 2,600 היהודים הכלואים בו, שהיוו את רוב יהודי קירנייקה . מחשבות הבריחה עלו במוחו של יוסף בעיקר כשהיה רואה את מפקדי המחנה מסתובבים עם שוט ואלה, מכים על ימין ועל שמאל על כל חריגה מכללי המחנה ומכניסים לצינוק על כל מה שנראה בעיניהם כעבירה קלה כחמורה . במשך כשבוע ימים עשו ברוריה ויוסף כל שלאל ידם כדי למנוע מעדה בת החודשיים וחצי להידבק במגיפה שהתפשטה במחנה, אבל היה זה מאמץ חסר סיכוי . לא היו בביתן שבו הם גרו ולא במחנה כולו תנאי סניטציה מינימליים . המזון היה מזוהם ולא היו מים זורמים לרחצה . בנוסף, הלחמניות הקטנות שסופקו מדי בוקר ‑ אחת לכל אדם ‑ היו נגועות בתולעים, והמשפחות ניסו לבשל לעצמן סוגי מזון נוספים בתוך חצאי חביות ובפיילות מתכת . המספר הגדל והולך של נדבקים בטיפוס, הצפיפות המזעזעת, הזוהמה, המחסור בתרופות ובמים זורמים והיעדר טיפול רפואי הפילו עוד ועוד מיושבי המחנה, שסבלו מתת ‑ תזונה והלכו ונחלשו עד שגופם נכנע למחלה הקטלנית . הייאוש בביתנים גבר והלך . האסירים הבינו כי אין בכוחם הדל לעצור את ההידבקות ולהדביר את המגיפה . יוסף הביט סביבו בייאוש . גם נחישותו ואמונתו כבו אט ‑ אט ....
אל הספר