של מקורות עבר, לא חתר תחת סמכות מוסדות הדת, ולא הציג בפני היהודים מקורות סמכות אחרים, פנימיים ואישיים . אף אחד מהם לא הפך את היהודים לאינדיבידואלים ואף אחד מהם לא פירק את הקהילות המסורתיות שלהם . אף אחד מהם לא הפך יהודים לחילונים . העידן המודרני עשה את כל אלה . הכניסה של היהדות לעידן המודרני גררה את קריעתה לגזרים . מקבוצה אתנית שהורכבה מקהילות מסורתיות הפכה היהדות לדת מצד אחד, ללאום מצד שני, לתרבות מצד שלישי, ובמהלך תקופה טראגית במיוחד, גם לגזע . המודרנה ‑ בראש ובראשונה תנועת הנאורות והאמנציפציה שבאה בעקבותיה ‑ חייבה את היהודים להגדיר את יהדותם מחדש . כמו אחרי חורבן בית המקדש, נכפה על היהדות להשתנות . אולם שלא כמו במאה הראשונה לספירה, במאה התשע ‑ עשרה גם היהודים עצמם השתנו . היהודים, כמו שכניהם באירופה, הפכו לסובייקטים מודרנים, וככאלה הבינו את מורשתם באופן חדש ושונה . השינוי הזה גרר, מחד גיסא, אינטגרציה בתפוצות ואת הגדרתה של היהדות כדת ( היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית והאורתודוקסית ‑ מודרנית ) ; מאידך גיסא חילון ולאומיות, כלומר ציונות ; השינוי הזה הביא גם לשילוב בין אורתודוקסיה לציונות,...
אל הספר