אוב 8 הדברים של טופז לא הפתיעו אותי . להפך, כנער ירושלמי, תלמיד גימנסיה רחביה ובן להורים משכילים הם נראו לי מובנים מאליהם . בשנות השבעים המתוחות פוליטית, בכל פעם שנשמעו קריאות לוחמניות או גזעניות כלפי ערבים מצד מזרחים אנשי ימין, הרי גם אבי איש מפ"ם והשומר הצעיר וגם שכני האהוב זליג מהקומה הראשונה, שהיה ראש ועד העובדים של משרד הבריאות, אמרו בלעג דברים דומים . השירות בצבא וההקרבה הצבאית נחשבו בעיניהם וגם בעיניי כאבן בוחן לפטריוטיות, כגורם המקנה זכאות לאמירה חברתית . היה ברור לנו ומובן מאליו שהמקריבים, התורמים, המתנדבים, הלוחמים הם האשכנזים ובני הקיבוצים — אנחנו ; ואילו המזרחים בצבא הם טבחים, שין-גימלים, משתמטים, ג'ובניקים, דפ"רים, עריקים . דודו טופז רק ביטא קוד רווח שהיה מושרש אצלנו, רווח ומושרש לא פחות מהקוד המגדרי שלפיו גבר הוא לוחם ואישה מגישה קפה . כעבור חודשים אחדים, ערב מלחמת לבנון הראשונה, עת התגייסתי לחיל השריון, ציפתה לי הפתעה . בהכנות לצבא הבטיחו לנו כי בצה"ל "נפגוש את כל עם ישראל" . פלוגת הטירונים ששובצתי אליה במחנה ניצנים אכן הייתה מעורבת מאוד מבחינה אתנית וכללה פסיפס של טיפוס...
אל הספר