94 אברהם עוז פערי האסון הלאומיים המקוטבים, מכונני התודעה, לכדי סיפור אנושי – אישי אחד של פליטוּת כמעט סימביוטית . מעשה התיאטרון בישראל, ובמידה רבה גם בעידן היישוב שקדם לה, היה מאז ומעולם מגויס במידה ניכרת להשפעות המגע המידי, רצוף החרדה והתקווה, בין דרמה למציאות . למעט מספר קטן של ניסיונות הגותיים חריגים דוגמת פונדק הרוחות של אלתרמן או כמה ממחזותיו ה"מיתולוגיים" של חנוך לוין, דוגמת הוצאה להורג , הזונה הגדולה מבבל או כולם רוצים לחיות , מרבית הדרמה העברית במחצית השנייה של המאה ה – 20 נסמכת על מיתוסים פוליטיים, והדיאלוג עם האידיאולוגיה השלטת בציבור תופס מקום חשוב ביותר בתחום התיאטרון . באופן גס למדי ניתן לחלק את תחומי העניין של הדרמה הישראלית בהוויה הלאומית הלכידה לשני מיתוסים בסיסיים, שלמעשה, חופפים את התבניות המיתיות הקלאסיות שעליהן עמדו פרייזר וחבריו באסכולת קיימברידג' של ראשית המאה : מיתוס הכיליון או ההשמדה ומיתוס התחייה או ההתחדשות . במבט לאחור, שדה ההתייחסות הבולט ביותר בתחומי המיתוס הראשון הוא פרשת השואה ( שמאגדת את חוויות החורבן, הגלות והתלישות, ששימשו מצע בן מאות שנים להתגבשותו של...
אל הספר