10 אברהם עוז "שיבת ציון", לשד הווייתו האידיאולוגית של הסיפֵּר הציוני, תעודת ההכשר וכרטיס הכניסה שלו אל מִקסם הגאולה הלאומית, אינה אלא שיבה אל רחם – חידה, ספק נשכח, ספק מודחק, ואולי כזה שלא הוכר מעולם : והלוא שום תיעוד ריאלי, ראָיה או עדות מהימנה אינם תומכים עובדתית בזיקתו ההיסטורית אל הסובייקט, היחיד או הקיבוצי, המאמץ אותו באמפתיה הרת גבורה, מעללים, תוגה ואסונות . זהו מקום שמהותו אינה מצטמצמת בהווייתו הטריטוריאלית היציבה כביכול, אלא מכילה את הכמיהה והשיבה אליו ; רחם לחזור אליו, אולי למות בו, אבל גם - למי שלא ניתקו ( או גילו מחדש ) את חבל הטבור שמחבר אותם אל העולם שמעבר לבועת הנרקיסיזם הילידי - לִגלוֹת ממנו, אגב שלילת הביטחון האונטולוגי "במקום ובעצמנו כבני המקום" ( ארן וגורביץ' 1991 : 9 ) . ההליכה האדנוּתית הנשאפת בשמש שדותיה של המולדת מתחלפת אז לפתע בהליכה בחושך עם מזוודה ביד ( בין אל רחם המכורה כגיבוריו הנודדים של אלוני, השבים ממקום גלותם ופוסעים אל מותם, ובין אל אשליית הגאולה המבקשת לפנות עורף לעמק הבכא של שיממונם, כגיבוריו של לוין הכמהים למרחבים הרחוקים של שוויץ או אמריקה ) , והמולד...
אל הספר