זה לא היה רק ורטיגו - ג'ואי נראה אחרת ; הוא התנהג אחרת . כשירד מהמטוס מעד, והלך כאילו הוא מתקשה לשמור על שיווי המשקל של גופו הצנום . הוא נראה שיכור, אבל לא היה שיכור . לראשונה, הדיבור היה עבודה קשה . הוא דיבר כאילו משקולות זעירות מושכות את לשונו אל רצפת פיו . גברת רודריגז מיהרה לקחת את בנה לאוניברסיטת סטנפורד, להתייעצות עם הרופאים שהשגיחו על ההורמונים שלו . הם לא מצאו שום בעיה . אז היא התקשרה למומחה שטיפל בו בילדותו . ד"ר ריימונד הינץ היה הרופא שהתחיל לתת לג'ואי את התרופות, והיה המטפל העיקרי שלו במשך למעלה מעשר שנים, עד שג'ואי היה מבוגר מדי בשביל רופא ילדים . מבחינה רפואית, הינץ הכיר את ג'ואי טוב יותר מכל אחד אחר . ד"ר הינץ שמע את הפחד בקולה של גברת רודריגז - אישה שנחשבה בעיניו קרת ‑ רוח - ואמר לה להחיש את ג'ואי לחדר מיון . שם הוא פגש אותם . כל בדיקה שאפשר להעלות על הדעת, כל סריקת מוח, כל בדיקת דם - התוצאות של כולן היו נורמליות, ובית החולים שלח את האם והבן בחזרה הביתה . אבל אמו של ג'ואי לא היתה מוכנה להשלים עם הקביעה שבנה, שנפל כל הזמן ודיבורו נעשה משובש, בסדר . כל יום, כך נדמה לה, מצב...
אל הספר