רבה בכל פעילויות ועסקי החברה, ואף נחקק בקיר השחם שבמטה החברה בניו ג'רזי . הבעיה, כפי שברקי הבין, היתה שה"אני מאמין" נראה כלא משמעותי עבור עובדים רבים - ויתרה מכך, הוא לא היה בטוח שמסמך זה אמור להיות משמעותי . הזמנים השתנו . לא שהיה מרד גלוי נגד ה"אני מאמין" ; אבל ברקי זיהה אווירה מעודנת כשהסתובב בחברה, צפה באנשים ושוחח איתם . כפי שאמר מאוחר יותר, "רבים מהאנשים הצעירים שהגיעו לעבוד בחברה, לא התייחסו לזה במיוחד . מרביתם הרגישו שמדובר בלא יותר מאשר גימיק של יחסי ציבור . זה לא היה מסמך מאחד . " ברקי חשב לקיים פגישה במטרה לקבוע מהו תפקיד ה"אני מאמין" בעתידה של החברה . כשהעלה את הרעיון, מנהלי ג'ונסון & ג'ונסון רבים דחו אותו על הסף . הפקפוק במסמך כה יסודי נראה כמו בזבוז זמן . דיק סלרס, יו"ר הדירקטוריון, קבע שהרעיון "מגוחך" . הוא אמר לברקי שהפקפוק ב"אני מאמין" דומה לקתולי שהחליט לפקפק באפיפיור . ברקי, איש ורמונט עם קול חורק, שפיקד על נחתת בימי מלחמת העולם השנייה, לא נסוג . "אני מפקפק [ באפיפיור ] כל יום כשאני מתעורר," הוא אמר . "לפעמים אני חושב שהוא משוגע . לפעמים אני חושב שהדת שלי היא שטות . ...
אל הספר