1 על הרגע האתי

20 רועית דהן התבוניות, יעלה בידו להתגבר על חוסר הבגרות שהביא על עצמו ; ואילו פרויד מצהיר שהאדם אינו אדון תבוני בביתו שלו, ומכוון את הגותו לחקירה רציונלית של הרכיבים האי – רציונליים הבסיסיים בהווייתו הנפשית של האדם, הן בממד האונטוגנטי ( של הפרט עצמו ) והן בממד הפילוגנטי ( על פי מוצאו התורשתי כחלק משייכותו למין האנושי ) . טענתי המרכזית בספר היא שההשוואה הרווחת ברוח זו בין הוגים אלה חסרה ומסתירה את הדמיון העקרוני במכלול הגותם . ההבנה הרווחת מדגישה את תפיסת התבונה של קאנט כמקור לחוק המוסרי, בהיותה יכולת חקיקה עצמית, בלתי תלויה בחוקיות הטבע, וככזאת מחייבת ; ואילו פרויד נתפס כמי שמציע תיאור אמפירי הן של מבנה הנפש והתפתחותה והן של מערכות הערכים שמסדירות בתרבות את חייהם של בני אדם בוגרים . אולם כפי שאראה, יש להעמיד השוואה זו על דיוקה מצד אחד על ידי דיון מקיף ברכיבים האמפיריים של תיאור טבע האדם על פי קאנט והשוואתם לדיון האמפירי המוכר של פרויד ; ומצד שני, על ידי דיון מקיף בעמדת פרויד באשר לתפקיד הראוי של התבונה בחיי הפרט ובתרבות 1 והשוואתו לדיון הנורמטיבי המוכר של קאנט . 1 . ראו על כך ב : Alfred...  אל הספר