496 ורד טוהר 3 למעשה, עד המאה העשירית לא נמצאו בספרות כסוג ספרותי בעל תכונות וחוקים משלו" . העברית קבצים עצמאיים של סיפורים, אלא רק כשהם משולבים בתוך הקשר רחב יותר : הסיפור המקראי והסיפור בספרות חז"ל הקלאסית : במשנה, בתלמוד ובמדרש . עלי יסיף המשיך את הטיעון של דן ופיתח אותו . הוא הוכיח שהסיפור העברי הקדום הוא אמנם עשיר ביותר ומכיל אגדות גיבורים, אגדות היסטוריות, מעשי חכמים, משלים, חידות, סיפורי מופת, סיפורי מוסר, ואפילו סיפורי גוזמה ובדיחה, אך כל השפע הזה הוא בבחינת בן לוויה, תוספת בלבד, לתכלית העיקרית של הטקסט, שהיא : הסבר הטקסט הקדוש ופיתוח ההלכה . עד ימי הביניים לא נתפס הסיפור כתכלית לשמה, אלא כתוספת אילוסטרטיבית או עיטורית לנושא הנדון . רק בתקופת הגאונים מתחילות להתגבש מסורות סיפוריות נפרדות, ונוצרת הפרדת דיסציפלינות ראשונית המולידה קובצי סיפור עצמאיים . אסופות סיפורים יהודיים אלה, המנותקות מהפרקטיקה של לימוד תורה ותפילה, הן תופעה ספרותית שדרשה תפיסה קונספטואלית ואפיסטמולוגית של חלוקה לדיסציפלינות והפרדה מעשית בין תחומי 4 ידע במסגרת חיבורים כתובים . את פרדיגמת הפרדת המקצועות והולדת...
אל הספר