162 יגאל שוורץ ונירית קוּרמן ולראיה, השאלה שעמדה במרכז השיח של התקופה הייתה מיהו היוצר הראוי לשאת בתואר "מחולל הספרות העברית החדשה" . הוויכוח סב סביב שניים : רמח"ל ( משה חיים 3 ובשלב מאוחר 2 סלושץלוצאטו, 1707 - 1747 ) ונפתלי הירץ וויזל ( רנה"ו, 1725 - 1805 ) . לחובר, 6 ואחרים צידדו ברנה"ו . המחלוקת בין 5 קליינמן 4 צידדו ברמח"ל . קלוזנר,יותר גם ביאליק 7 כינה אותה, התנהלה ברטוריקה ובטונים חריפים, "הרמח"לים" וה"רנה"ווים", כפי ששפירא משל לא בסוגיה עיונית אקדמית היה מדובר אלא בפולמוס אידאולוגי-קיומי הרה גורל . רוב ההיסטוריוגרפים בני הדורות שלאחר מכן נטשו את שאלת נקודת המוצא, ובכלל זה את שאלת היוצר והיצירה המכוננת, והתמקדו בסימון ובתיאור של שני סוגי תהליכים : אלו שהקדימו את הופעת הספרות העברית החדשה ואלה שקבעו את מהלכן ודרכי התפתחותן של חטיבות שונות בתוכה ( שמעון הלקין, דב סדן, ברוך קורצווייל, שמואל ורסס, הלל ברזל, אברהם שאנן, נילי סדן-לובשטיין, גרשון שקד, יצחק בקון, דן מירון, נורית גוברין, יפה ברלוביץ, עוזי שביט, רוברט ( אורי ) אלטר, טובה כהן, איריס פרוש, נורית גרץ, חנה קרונפלד, חיה שחם, אב...
אל הספר