סקירה דקדוקית על הלשון הערבית־היהודית של כתב־היד

ספר המספיק לעובדי השם בצורות שבהן לה ״ פ בסוף המילה באה בערבית הקלאסית בשווא ( ״ לם יקול ״ ) . בפועלי לו ״ י רשמתי מקרים מספר שבהם הוארכה התנועה הסופית הקצרה של צורות מחוסרות הסיומת ( ״ לם יסמי ״ ) . בינוני פועל וכן שמות המסתיימים בערבית הקלאסית ב- in ׳ iyun נכתבו עם הסיום ῑ ( ״ מתעדי ״, ״ צאפי ״ ) . כן רשמתי מקרים רבים שבהם דחה הקאזוס אובליקווס את הרקטוס הן בזוגי הן בריבוי שלם זכר . מקרים הפוכים שרשמתי חשודים כתיקוני יתר ( ״ ופי כל קסם מנהא קסמין ״, ״ אלפצל אלת̇ לת̇ ין ״, ״ כלהם מתפקין ״, ״ אן יכון אלסאמעין ״ ) . בתחום התחביר בולט טשטוש ההבדלים בדרכי העתיד , ובדרך- כלל דחו הצורות המסתיימות בתנועה ארוכה את אלה המסתיימות בתנועה ארוכה + נ ׳ ( ״ ילתזמוא ״, ״ יסנדוא ״, אך לעומת זאת מצאתי ״ אן ירג̇ עון ״, ״ חתי ידירון ״ ) . רגילה ביותר בכתב- היד התאמת נשוא מוקדם בריבוי לנושא בריבוי המציין בני- אדם ( ״ יקפוא אלצבור ״, ״ יקולוא אלחכמים ״ ) . בדומה יש חוסר התאמה בתחום הלוואי , הכינויים ועוד . בתחום מבנה הלשון חלו שינויים מרובים : לעתים קרובות חסרה א ׳ האקוסאטיבוס ביחיד ובריבוי שבור בלתי מיודע ...  אל הספר