208 הניה שנון-קליין למידה מחדש והסתגלות לחיים ללא גילי . האם יצאתי מדעתי במסע הזה ? האם פיתחתי הפרעה נפשית-גופנית כלשהי ? האם תגובות האבל שלי הן נורמליות על-פי קנה מידה מקצועי ? מי הוא זה שיגדיר את מצבי הנפשי-השכלי ואפילו כאבי הגופניים ? האם מכלול כאבי יכול להיות מוגדר מנקודת ראות עכשווית ? האם יש אפשרות להגדיר ולנבא מצב עתידי, בהווה ? מי אני היום ? ומאחר ואיבדתי באותו 'הרף עין' את ענייני ותחושתי לגבי 'עתיד', אזי מי הוא שיגדיר את 'עתידי' ? שאלות כאלה ואחרות רדפו אותי במהלך השנים שחלפו . הייתי פסיכולוגית שעסקה גם בשכול ואבל, אך במסע התגליות הגדרתי לעצמי משמעות מקצועית מחודשת : פסיכולוגית וטנטולוגית ( טנטולוגיה : מדעי השכול / חקר האובדן ואבל ) . נורמליזאציה של אבל יחסים משמעותיים הם מרכזיים לתחושת רווחה קיומית ( Miculincer, Orbach & Lavnieli, 1998 ) ואינם מסתיימים עם מותו של אדם . אֶבֶל בעקבות מות אדם מרכזי לקיומנו, אינו מגיע לסיום, אלא עובר שינוי טרנספורמטיבי ( 2012 Shear, ) . האם ייתכן שהחיים יימשכו כתקנם וכהרגלם לאחר מותו של אדם אהוב ? האם אבל אקוטי על אותו המת צריך להיתפס כחולי נפשי ...
אל הספר