136 רוברט נימאייר של נסיבות נורמליות, כמו במקרה של אובדן צפוי עקב מחלה קשה . המודל הדומיננטי של האבל כלל מסע דרך השכול, שעבר דרך תחנות ברורות ומסומנות כהכחשה, הרומזת על ההרחקה המגוננת מהמציאות הקשה של האובדן שהתרחש או שעומד לקרות . כעס, צורה של מחאה נגד המציאות המאיימת . התמקחות, סוג של "חשיבה מאגית" בניסיון להפוך את מצב הדברים שנראה בלתי אפשרי . דיכאון, המסמן הכרה באובדן והתחלה של ה"שחרור" . ולבסוף, לפחות למעטים בני מזל, קבלה, המשקפת הסתגלות לאובדן באופן שלם יותר ( 1969 Kübler - Ross, ) . אין ספק, שאפילו דמויות חלוציות כמו פרויד ולינדמן, שמו לב שהאבל לא תמיד מעובד באופן חלק, ובהתאם לכך דורות של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובמיוחד רופאים, אבחנו באופן לא פורמאלי את מה שהם הניחו שהן "פתולוגיות" של האבל . הפתולוגיות- לכאורה הללו, נתפסו אצלם לעתים קרובות ככישלון ב"משיכת אנרגיה רגשית מהנפטר", על מנת להשקיע אותה במקום אחר, או, לחילופין, כהתנגדות מוחלטת לחוויית וביטוי הכאב שבאובדן ( 2006 Neimeyer & Gamino, ) . למרות הנטיות האפיזודיות הללו, ההתמקדות במודלים שהציגו שלבים של אבל, המשיכה לשרור ה...
אל הספר