134 פרק שמיני היינו כמו אחים ואחיות לכל דבר . אכלנו מאותו הלחם . הייתי אז בן שבע, ואת מה שראיתי אז לא אשכח לעולם . היו בכפר איסלמי שלוש משפחות יהודיות . היו ארבעה ילדים והייתה עוד ילדה מנישואים קודמים . הילדים הם : לולה, ילינה, פאטימת, לבנה, ואליהם הצטרפה רוזה ברגמן . לבנה ורוזה היו באותו גיל, בנות שנה בשנת 1942 . בזמן הריאיון זוהיר מקשר טלפונית בין רוזה בישראל ובין לולה בביתו . הם משוחחים וממררים בבכי . בנקודת זמן מסוימת גם אני פורץ בבכי, ולולה מרגיש בכך . לולה ורוזה משוחחים כעשר דקות, תוך כדי בכי עמוק . כשהשיחה מסתיימת לולה ממלמל, רוזה, רוזה המסכנה שלי, היא לבד שם . בודדה . ואז הוא שר לי שיר בצ'רקסית, ואני שומע בו שלוש פעמים את המילה "גלמודה" בעברית . אני שואל אותו אם הוא יודע את משמעות המילה, והוא משיב : "כן . רוזה גלמודה . " אחר כך הוא מברך אותי ואת בני משפחתי בבריאות, ושנסיעתי תעבור בשלום . אנחנו מתחבקים ושותים לחיי המשפחות . כשבאנו לביתו של לולה, הצטרף אלינו אדם נוסף, שסיפר שהוא בנו של השכן, בערך בן גילו של לולה . הוא סיפר שלפעמים היהודים ישנו בבית הוריו . ובכן, הייתכן שגם הוריו ...
אל הספר