ג. ׳תמר אשת ער׳ באור החסידות

384 | תָּמָר אֵשֶׁת עֵר פרק לח "ויֵרד יהודה מאת אחיו" הצית מיד את הדמיון החסידי ועורר אותו . התפיסה התאולוגית החסידית אימצה את המקורות הקבליים הלוריאניים שבהם יהודה נתפס כמי שיורד להיכל הקליפות, ירידה צורך עלייה, לחילוץ נשמות עשוקות ולהעלאת הניצוצות . הגרסאות החסידיות מפתחות לעומק את תמונת המרחב המוענק ליניקת הסטרא אחרא כדי לתעתע בו ולהשיג ניצחון גדול, הוצאת ניצוץ נשמתו של המשיח . שורשי ביאורים אלו מצויים כבר בבית מדרשם של הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש 24 והאדמו״ר הזקן בעל התניא . בסיפורת החסידית לגרסאותיה מועלית דמותו של הצדיק כמרכזית ומתגלמת באישיותו של יהודה, הניחן בִּיכולת מימוש התכנית האלוהית . ירידת הצדיק נתפסת 242 שיש בו הכוח להיכנס למרחב הטומאה . יהודה עובר דווקא ביהודה כ׳מוחין דגדלות׳ אפוא בתודעה ספרותית זו מדמות של מנהיג שבטי מקראי קמאי לדמות רוחנית, שהיא בַּבוּאתו של הצדיק החסידי הנתון בדרמות שמיימיות בעולמות עליונים, ברוח העלילות שהעמידה הָהַגיוֹגרפיה החסידית . בתוך עיצוב תימטי זה בולטת תכונת הגיבור ברוח הדיאלקטיקה החסידית להתחבר עם יסודות הטומאה ולרוממם לדרגת קדושה גבוהה . עי...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן